בקבוק ואקום הוא מיכל שיכול לבודד את הגז מהטמפרטורה החיצונית

בקבוק ואקום מתייחס למיכל שיכול לבודד גז מהטמפרטורה החיצונית או לבודד חיידקים חיצוניים.
בקבוק הוואקום המודרני הומצא בשנת 1892 על ידי הפיזיקאי הבריטי סר ג'יימס דיואר. באותה תקופה הוא עסק במחקר על גז נוזלי. כדי להזרים גז בטמפרטורה נמוכה, הוא היה צריך תחילה לתכנן מיכל שיוכל לבודד את הגז מהטמפרטורה החיצונית. אז הוא ביקש מברג, טכנאי זכוכית, לפוצץ לו בקבוק כפול. מיכל זכוכית דו-שכבתי, הדפנות הפנימיות של שתי השכבות מצופים בכספית, ואז האוויר בין שתי השכבות נשאב החוצה ליצירת ואקום. סוג זה של בקבוק ואקום נקרא גם "בקבוק דו", שיכול לשמור על טמפרטורת הנוזל בו ללא שינוי למשך פרק זמן מסוים ללא קשר אם הוא קר או חם. מכיוון שבקבוק התרמוס משמש בעיקר לשימור חום מים חמים במשפחה, הוא נקרא גם בקבוק תרמוס. המבנה של בקבוק התרמוס אינו מסובך. האמצעי הוא תוחם זכוכית דו-שכבתי, אשר שואב אבק בין שתי השכבות ומצופה בכסף או אלומיניום. מצב הוואקום יכול למנוע הסעת חום. הזכוכית עצמה היא מוליך חום גרוע, והזכוכית המצופה כסף יכולה להקרין את פנים המיכל כלפי חוץ. אנרגיית החום מוחזרת בחזרה. לעומת זאת, אם אוחסן נוזל קר בבקבוק, הבקבוק מונע מחום להקרין מבחוץ לתוך הבקבוק.
ניתן לבודד לחלוטין את תכולת בקבוק הוואקום מהאוויר כדי למנוע מהמוצר הידרדרות חמצונית והתרבות חיידקים עקב מגע עם האוויר, ולהשתמש בקונספט ההייטק שלו לשדרוג דרגת המוצר. בקבוק הוואקום הרווח בשוק מורכב מצילינדר לתוך מיכל אליפסואידי בתוספת בוכנה המונחת בתחתית. עקרון העיצוב שלו הוא להשתמש בכוח הכיווץ של הקפיץ כדי למנוע כניסת אוויר לבקבוק, וכתוצאה מכך מצב ואקום, ולהשתמש בלחץ אטמוספרי כדי לדחוף את הבוכנה בתחתית הבקבוק קדימה. עם זאת, מכיוון שכוח הקפיץ והלחץ האטמוספרי אינם יכולים לתת מספיק כוח, הבוכנה לא יכולה להיות מחוברת בחוזקה מדי לקיר הבקבוק, אחרת הבוכנה לא תוכל להתרומם ולהתקדם בגלל התנגדות יתר; לכן, לבקבוקי ואקום דרישות גבוהות מאוד על מקצועיות היצרנים.